מדרש על שמואל א 2:10: בראשית רבה ומקורות קלאסיים

וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת וגו', רַב וְלֵוִי, חַד אָמַר בָּתֵּי כְּהֻנָּה וּבָתֵּי לְוִיָּה. וְחַד אָמַר בָּתֵּי מַלְכוּת. בָּתֵּי כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה מִמּשֶׁה וְאַהֲרֹן, בָּתֵּי מַלְכוּת מִמִּרְיָם, לְפִי שֶׁדָּוִד בָּא מִמִּרְיָם, דִּכְתִיב (דברי הימים א ב, יח): וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן. עֲזוּבָה זוֹ מִרְיָם, וְלָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ עֲזוּבָה, שֶׁהַכֹּל עֲזָבוּהָ. הוֹלִיד, וַהֲלֹא אִשְׁתּוֹ הָיְתָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדָהּ. יְרִיעוֹת, שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין לִירִיעוֹת. וְאֵלֶּה בָנֶיהָ, אַל תִּקְרֵי בָנֶיהָ, אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. יֵשֶׁר, זֶה כָּלֵב, שֶׁיִּשֵׁר אֶת עַצְמוֹ. שׁוֹבָב, שֶׁשִּׁבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְאַרְדּוֹן, שֶׁרִדָּה אֶת יִצְרוֹ. (דברי הימים א ב, יט): וַתָּמָת עֲזוּבָה, מְלַמֵּד שֶׁנֶּחְלֵית וְנָהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג מֵתָה. וְגַם כָּלֵב עֲזָבָהּ (דברי הימים א ב, יט): וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת, זוֹ מִרְיָם, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ אֶפְרָת, שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדֶיהָ. מַהוּ וַיִּקַּח לוֹ, שֶׁאַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּאת עָשָׂה בָהּ מַעֲשֵׂה לִקּוּחִין, הוֹשִׁיבָהּ בְּאַפִּרְיוֹן בְּרֹב שִׂמְחָתוֹ בָהּ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁקּוֹרֵא לְמִרְיָם שְׁנֵי שֵׁמוֹת עַל שֵׁם הַמְאֹרָע שֶׁאֵרַע לָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א ד, ה): וּלְאַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ הָיוּ שְׁתֵּי נָשִׁים חֶלְאָה וְנַעֲרָה. אַשְׁחוּר זֶה כָּלֵב, לְפִי שֶׁאַשְׁחוּר בֶּן חֶצְרוֹן הָיָה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַשְׁחוּר, שֶׁהִשְׁחִירוּ פָּנָיו בְּתַעֲנִית. אֲבִי, שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאָב. תְּקוֹעַ, שֶׁתָּקַע לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. הָיוּ שְׁתֵּי נָשִׁים, כִּשְׁתֵּי נָשִׁים. חֶלְאָה וְנַעֲרָה, לֹא חֶלְאָה וְנַעֲרָה הֲוָאֵי, אֶלָּא מִרְיָם הָיְתָה, וְלָמָּה נִקְרֵאת חֶלְאָה וְנַעֲרָה, שֶׁחָלְתָה וְנִנְעֲרָה מֵחָלְיָהּ, וְהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנַעֲרוּתָהּ. (דברי הימים א ד, ו): וַתֵּלֶד לוֹ נַעֲרָה, לְאַחַר שֶׁנִּתְרַפְּאָה יָלְדָה לוֹ בָנִים. (דברי הימים א ד, ו): אֶת אֲחֻזָּם וְאֶת חֵפֶר. (דברי הימים א ד, ז): וּבְנֵי חֶלְאָה צֶרֶת וְצֹחַר וְאֶתְנָן. צֶרֶת, שֶׁנַּעֲשֵׂית צָרָה לְחַבְרוֹתֶיהָ. צֹחַר, שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין לְצָהֳרַיִם. וְאֶתְנָן, שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מוֹלִיךְ אֶתְנָן לְאִשְׁתּוֹ. וּלְכָךְ כְּתִיב: וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר. וּמִנַּיִן שֶׁדָּוִד בָּא מִמִּרְיָם, דִּכְתִיב (שמואל א יז, יב): וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁכָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וּבְנֵי חֶלְאָה וגו' (דברי הימים א ד, ח): וְקוֹץ הוֹלִיד אֶת עָנוּב, וְקוֹץ זֶה כָּלֵב, שֶׁקָּצַץ עֲדַת מְרַגְּלִים. הוֹלִיד אֶת עָנוּב, סִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים בְּעֵת שֶׁהֵבִיאוּ אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים, שֶׁאִלּוּלֵי כָּלֵב לֹא הֵבִיאוּ. אֶת הַצֹּבֵבָה, שֶׁעָשָׂה צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִשְׁפְּחֹת אֲחַרְחֵל בֶּן הָרֻם, אֲחַרְחֵל זוֹ מִרְיָם, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ כֵּן, עַל שֵׁם (שמות טו, כ): וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ וגו'. מַהוּ מִשְׁפְּחֹת, זָכָה לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּהּ מִשְׁפָּחוֹת. בֶּן הָרֻם, זָכְתָה שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּהּ דָּוִד שֶׁרִמֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְכוּתוֹ, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר (שמואל א ב, י): וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וגו'.

כל בך שבמקרא חסר ה״א חוץ מאחד של פרעה: ובכה ובעמך (שמות ז׳ כ״ט) מפני שבו התחילה הפורענות תחלה שאע״פ שעשו לו כמה תקנות שלטו הצפרדעים בגופו, וכן הוא אומר על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה (שם ח׳ ח׳). ויהי ישעיהו לא יצא חצר (מ״ב כ׳ ד') קרי, לא יצא העיר כתיב, שלא יפורסם הדבר. ר׳ נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם (שמות ל״ה ג׳) מה ת״ל? לפי שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו׳ ששת ימים תעשה מלאכה וגו׳ אלה הדברים אלו שלשים ותשע אבות מלאכות שנאמרו למשה בסיני, היה למקרא לאמר ויאמר אליהם אלה דברים, וכיון שאמר להם אלה שומע אני שאלה למנין שלשים וששה, ה׳ דהדברים לרבות אחת, דברים שנים, הרי מ׳ חסר אחת אבות מלאכות (עי׳ שבת צ״ז:). עליו בשמים ירעם (ש״א ב׳ י׳) עלו כתיב אם חד הוא ירעם עליו אם גם שנים ירעם עליהם. יחתו מריביו (שם) מריבו כתיב, אם אחד הוא יחת ואם גם שנים יחתו. בבוא כשואה פחדכם (משלי א׳ כ״ז) כשאוה כתיב לפי שהם אנשי שאייה ועושים במעשיהם עול לפיכך פחדים באו עליהם בשאוה. יצפון לישרים תושיה (משלי ב׳ ז׳) וצפן כתיב, שכבר צפן הקב״ה להם שכרם, וכן הוא אומר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים ל״א כ׳). ודרך חסידיו ישמור (משלי ב׳ ח׳) חסידו כתיב, כי כשאדם חסיד אע״פ שאין באבותיו כמוהו כדי הוא להשמר. אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות (שם ג׳ כ״ז) ידיך כתיב, אע״פ שאין הכל סיפק בידו לעשות, שאין הקב״ה מבקש מן האדם אלא לפי כחו, אם יש סיפק עשה בשתי ידיך ואם לאו בידך האחת. שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבות נפשו (משלי ו׳ ט״ז) תועבת כתיב, שלא תאמר אין אדם נעשה שנאוי להקב״ה עד שיהיו בו שבע אילו כולן, אלא אפילו באחת מהן, שכל אחת ואחת תועבה בפני עצמה, ולמה הוא קורא תועבות ללמדך ששקול אחד כנגד כולן. הן אלה קצות דרכיו (איוב כ״ו י״ד) דרכו כתיב שאפילו קצות דרך אחת מדרכיו של הקב״ה אין אדם יכול לעמוד עליו. ומה שמץ דבר נשמע בו (שם) שלא נשמע השמץ בדרכיו של מקום מעולם, שאפילו האומות משבחין אותו שנאמר ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, וכן ראיה לדבר עוד בכמה מקומות. ורעם גבורותיו מי יתבונן (שם) גבורתו כתיב, מי יכול לעמוד על רעם גבורתו [אחת] של הקב"ה. הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז׳ א׳) על ארץ כתיב, אילו עשר שנים שבין שבעים לשמונים שני חיי בשר ודם, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ׳ י׳), ולמה חסר יו״ד (בתיבת על) מפני שפעמים אדם משלימן לאלו י׳ שנים ופעמים אין אדם משלימן.

עזי וזמרת יה, אין עזי אלא תורה שנ' ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט) ואומ' ועו /ועוז/ מלך משפט אהב (שם צט). ד"א עזי אין עזי אלא מלכות שנ' ה' בעוזך ישמח מלך (שם כא) [ואומ' ה' עוז למו וגו' (שם כח)] ואומ' ויתן עוז למלכו (שמלכים א ב׳:ל״ה). ד"א עזי אין עזי אלא תקפי שנ' ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה (ירמיה טז) ואומר ה' עוזי ומגיני בו בטח לבי ונעזרתי (תהלים כח). ד"א עזי עוזר וסומך אתה לכל באי העולם אבל לי ביותר [זמרת אתה לכל באי העולם אבל לי ביותר] עשאני אימרה ועשיתיו אימרה עשאני אימרה דכתיב וה' האמירך היום (דברים כו) אף אני עשיתיו אימרה שנ' את ה' האמרת היום והרי כל אומות שבעולם אומרים שבחו של הקב"ה אבל שלי נעים ונאה לפניו יותר משלהם שנ' ואלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב וגו' ונעים זמירות ישראל (ש"ב כג), ישראל אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו) ורוח הקדש צווחת ואומר' מן השמים [ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב ז׳:כ״ג)] ישראל אומר מי כמכה באלים ה' ורוח הקדש צווחת ואומרת מן השמים אשריך ישראל מי כמוך (דברים ל״ג:כ״ט), ישראל אומרים מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו (שם ד) ורוח הקדש צווחת ואומרת כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, ישראל אומרים כי תפארת עוזמו אתה וגו' (תהלים פט) ורוח הקדש צווחת ואומרת מן השמים ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט): ויהי לי לישועה, ישועה אתה לכל באי העולם אבל לי ביותר. ד"א ויהי לי לישועה [היה לי ויהיה לי] היה לי לשעבר ויהיה לי לעתיד לבא.